יום כיפור זה יום טוב להרהר על משמעות החיים וכך גם עשיתי.

אם אסכם את המאמר של שבעה עמודים הרי שהשאלה היא האם סבים צריכים לחיות את החייהם למען הילדים והנכדים? לעזור מעשית וכלכלית על חשבון זמנם הקצוב ? לעזור כלכלית על חשבון מימוש עצמי, כדי להשאיר ירושה, שתקל על חיי הילדים והנכדים?

כמובן, הדעות המובאות הן לכאן ולכאן ודעתי כמו תמיד: הכול במינון הנכון ובמחשבה תחילה.

חמותי ז"ל סיפרה על בעלי שהיה שובב לא קטן בילדותו , שהיה עונה לה כשכעסה על מעשיו: אני לא אשם , את ילדת אותי כזה. לא ביקשתי להיוולד.

אכן, תשובה חכמה מפי ילד. ילדים לא מבקשים להיוולד ואם החלטנו שאנו רוצים להתנסות בחווית ההורות, אנו מחויבים לספק צרכיהם ולהעניק את כל האהבה ותשומת הלב שיש בתוכנו. לגדל ילד זו אחריות גדולה שדורשת תעצומות נפש והקרבה. בעיקרון אנו מולידים, לא כי הילד רצה להיות כאן, אלא מתוך אינסטינקט התרבות, כדי להמשיך את האנושות, ומתוך רצון אגואיסטי של לחוות הורות.

לכן, מחויבים אנו כלפי הילדים והשאלה היא :

עד מתי? האם כל החיים עבדים אנחנו? עריצים אנחנו שרוצים לשלוט בחיי ילדינו?

לדעתי, האחריות היא להביא את הילדים לבגרות, לתת בידיהם מקצוע כדי להתפרנס, ערכים להתנהל בחיים הסבוכים, ומכאן עליהם למצוא את דרכם באחריות בלי הקביים, ההורים. בלי דרישות אלא להיות אסיר תודה על כל קבלה.

אמי הייתה אומרת: שאלוהים ייתן לי - כדי שאוכל לתת לך ולנכדים. לקח לי שנים להבין שזו לא ברכה. ביקשתי ממנה לשנות את תפילותיה: אלוהים, תן לי ככל צרכי ותן לילדיי ונכדיי ככל צרכיהם וקצת יותר.

מה הם צרכים? זו שאלה פילוסופית קשה, אבל אם נשפוט לפי התוכנית בנושא "האושר" הרי שאושר בא כתוצאה מממציאת היעוד ומימוש עצמי.

מי שרואה עצמו הורה כל חייו, מוצא את המימוש העצמי בניהול בית, בישול, אפיה וגידול ילדים, נכדים, יראה עצמו כסבא, סבתא אולטימטיביים שמופיעים באגדות: כל תכליתם הילדים והנכדים ונתינתם אין סופית אפילו על חשבון עצמם.

לדעתי, לילדים זה קשה, מעייף ומפריע, כי הילדים רוצים את העזרה והנוכחות במידה שמתאימה להם. הורים צריכים להיות שם כשזקוקים להם ולתת חופש כשלא. אין לצעירים סבלנות למבוגרים. כמו שנאמר: כל אחד רוצה להזדקן ואף אחד לא אוהב זקנים.

מי שמוצא את ייעודו ומימוש העצמי שלו לאחר שהילדים גדלו והאחריות "הסתיימה", מן הסתם יהיה הזן החדש של הסבים , אשר רצים מטיול לחוג, לברידג', לקורס וכו'. לאחר שכל החיים וויתרנו על מימוש עצמי כדי לעמוד במטלות הפרנסה, גידול הילדים וההורים, והדור שלי, דור שני לשואה, לא הכיר סבים או הרבה דודים, הרי שהגיע הזמן להגשמה, לא על חשבון הילדים אלא במקביל אליהם.

אני אוהבת את בנותיי מאד, את נכדיי אוהבת מאד ונהנית להיות איתם ולבלות איתם, אולם הכול במינון שמתאים למצבי הגופני והנפשי. כשיש צורך , כמו מחלה או השתלמות, או אפילו נופש מוכנה להתאמץ מעבר ליכולת, אבל ביום יום שומרת על כוחותיי גם לטובתם, כדי שלא יצטרכו לטפל בי, כי אין להם את הזמן והכוחות לכך.

גם כלכלית משתדלים לעזור בגבולות האפשר כדי לא להזדקק לילדים. כשבתי החמודה אמרה: את לא חייבת לעבוד, אם תצטרכו משהו , אנחנו פה. הודיתי לה וביקשתי לא לקלל אלא לברך. הברכה להורים היא: שלא תצטרכו לעולם את ילדיכם , וודאי לא כלכלית.

אני מבינה את הצורך של הילדים לעמוד בציפיות החברתיות הגבוהות: וילה, וולוו ,3 ילדים, טיול לחוץ לארץ כל שנה, מותגים, חוגים , חברים....

ילדים יקרים, לא התחייבנו לספק לכם את כל החבילה. בכתובה, הבעל מתחייב לספק לרעייתו את מזונה, כסותה ואונתה.

הערך של להגיד תודה על כל מה שיש, לאהוב את מה שיש מבלי לראות מה יש לאחרים, לדעת מה גבולות היכולת שלך ולהסתפק בכך,  בלי לחשוב שמישהו חייב לך, בלי להרגיש מסכן, כי אין לך כל מה שיש לאחרים – זה הערך שניסינו להנחיל ומקווים שהצלחנו.

ילדים יקרים, כדי להיות מאושר צריך להניח את הראש על הכרית בלילה ולהגיד: תודה, עבר עוד יום ואנחנו בריאים , מאושרים ויש לנו כל צרכנו ויותר.

להיות מאושר זו החלטה מודעת. אני מאושר עם עצמי כי אני מקבל עצמי, אני מאושר עם משפחתי כפי שהיא, אני מאושר כי כך אני רוצה לחיות את חיי.

לסיכום, חמותי ז"ל שהייתה אישה קטנה וחכמה נהגה לומר: אפשר להיות מאושר גם באוהל – אבל לא צריך לזלזל בארמון!

אני מאחלת לכם להיות מאושרים, בליבכם פנימה, תוך הגשמה עצמית אמיתית שתכלול גם נתינה ולא רק רצון לעוד ועוד. האושר הוא בפנים בנשמה ובלתי תלוי לא במספר החדרים, מספר הילדים או הכסף בבנק.

זו שמתאימה לכל אחד ואחת בהתאמה עם הילדים. לתת פכי היכולת , להיות מאושר, והדאגה היחידה צריכה להיות: לשמור על גבולות כדי לא ליפול על הילדים לא כספית ולא רגשית. לכל אחד זכות לחיות ונאחל לילדינו שלא יצטרכו אותנו. נבלה איתם רק בכיף במינון המתאים לשני הצדדים.

סבתא

שוש סנדרוביץ
גרפולוגיה - גרפותרפיה